ירמה

אנסמבל תיאטרון הרצליה
בכורה: יולי, 2008

נוסח עברי: שמעון בוזגלו
עיבוד ובימוי: אופירה הניג
תפאורה ותלבושות: מרים גורצקי - בילו
מוסיקה מקורית: יהודה פוליקר
תאורה: ג’קי שמש


משתתפים (לפי סדר הופעתם):
ירמה: גילי בן אוזיליו
חואן: מוטי כץ
מריה: נמרוד ברגמן
ויקטור: יורם יוספסברג
זקנה פגנית: אורי רביץ
בתה של דולורס: איצ’ו אביטל
כובסות: אורי רביץ, איצ’ו אביטל, נמרוד ברגמן
גיסות: איצ’ו אביטל, נמרוד ברגמן
דולורס: נמרוד ברגמן


ע. בימוי וניהול הצגה: רותי גפן
ע. עיצוב תפאורה ותלבושות: אביה בש
ניהול טכני וניהול ייצור: ערן שוורצבאום
הפקה: יעל אלישיב
ניהול במה: אליסף איש שלום
תאורה: זקי קוואסמי
סאונד: שחר בן חמו, רן רביב
הלבשה ואביזרים: נאווה פרנקל
ייצור תפאורה: דודי בית מלאכה
תפירת תלבושות: גלינה גולצמן
פאות: אסנת שגיא


עיצוב פוסטר ותוכנייה: עדי שפרן ותום קרמר
צילומים: ז’ראר אלון
צילומי די.וי.די ותיעוד: יונתן צור
תרגום לאנגלית: עמנואל ויצטום
תחקיר ועריכת תוכן תוכנייה: יניב שחר ורונית לרר-שפק


משך ההצגה: כשעה ועשרים דקות (ללא הפסקה).
בכורה: יולי 2008.

תודות:
אילן רונן - תיאטרון ‘הבימה’; אלינור מנור - מנהלת תיאטרון גבעתיים; אמיר וגנר - אאוריקה אסטרטגיות; ד”ר בלהה בלום; גבי בן אור אירועים בע”מ; ד”ר גרשון שיינמן; דובין מכונות כביסה; חביב שמעוני מנכ”ל אגף סחר ומוטי אלה מנהל שיווק – מעריב מגזינים; לודה גולדברג; מכון סרוונטס; עמית דרורי; עמנואל ויצטום; עפרה בל וענת ליבאי - מנהלת אזור התעשייה; פנינה רבינוביץ - מנהלת מרכז וייל; פרחי הלה; רונית ליברמנש; שי מרקוס - ארכיון התיאטרון אוניברסיטת תל-אביב.

 

תודה מיוחדת לשמעון בוזגלו.


 

 

לצפייה בתמונות

 

 

לא רבים המחזאים שהצליחו לשרטט דמויות נשים כל כך מורכבות ומעניינות כמו שעשה את זה פדריקו גרסיה לורקה.
ביד הצייר, ובנפש המשורר שלו, הוא חושף בפניי ציורים קדמוניים של גוף האישה ונשמתה. בעיניי, אולי רק אנטון צ’כוב (שעשה את זה בשפתו הייחודית) הצליח כמותו.
והנה אני, אישה, בימאית, עומדת מול מילותיו, ופוקחת זוג עיניים לנוכח הגילוי.
זה לא אותו לורקה שקראתי בשנות העשרים שלי, וזו לא אותה ירמה הלוחמת ופועלת למימוש עצמי. לא, זו איננה אותה דמות הזכורה לי: דמות בשירות האידיאולוגיה הפמיניסטית ו”לימודי המגדר”. אני מתבוננת החוצה, ופנימה, ורואה תמונה קודרת העוסקת בשיגעון.

ירמה, אישה שאינה מצליחה ללדת, לא הופכת לאישה ממורמרת. היא הופכת לכוח בעל עוצמות בראשיתיות, המערער את החברה סביבה, ומאיים על הסדר הטוב. אישה שצריך לכלוא, שצריך להרחיק מן החברה. אישה המעמידה בספק גדול את הגדרת הנשיות והגבריות, ומצד שני – היא תמצית הנשיות. ומתוך התבוננות בקונפליקט הזה, התחלתי לעבוד על המחזה. מילותיו של לורקה, עקורות מהספר, חיות עכשיו מול עיניי, ומטשטשות את הרישום הראשוני של דמות האישה הארכיטיפית והסובבות אותה. אני שומעת מילים, מילים, מילים. המילים מקבלות עצמאות ויוצרות עולם, ואני מנסה להיפרד מהפולקלור הספרדי-כפרי ולייצר תמונת תיאטרון מסוגנן, שבה למילה בחלל יש משמעות על-מקומית. אני מסתכלת סביבי ושומעת עוד מילים. אינספור קלישאות זורמות להן מהטלביזיה ומהעיתון, ואני רואה את המנגנון העיקש פועל ודוחף, ואני רואה את אותן נשים, שאינן מוצאות את מקומן בחברה המעודדת ילודה. נשים שלאט-לאט מאבדות את שפיותן, מורחקות מן החברה. אני רואה את הפוטנציאל להגדרת השיגעון.