שלוש אחיות

לצפייה בתמונות

אנטון היקר,

הרשה לי להיות לרגע סנטימנטלית ולכתוב לך שקראתי את כל הסיפורים והמחזות שלך, ואת מרבית מכתביך- וידעתי למה אני חיה, אבל כשנכנסתי לחדר החזרות לביים מחזה שלך- ידעתי גם למה אני יוצרת תיאטרון.
לפני עשר שנים בדיוק ביימתי את "השחף" שלך ועכשיו "שלוש אחיות", ואני מקוה שעד סוף חיי אצליח לביים גם את האחרים המופלאים שלך.
לפני כשלושה חודשים נכנסתי לחדר חזרות עם המחזה ועם 12- שחקנים ו- 12 כסאות. שלושה חודשים של מסע לתוך הנפש אבל גם בדיקה עמוקה וכנה של חיפוש אחר שפה תיאטרונית.
הכתיבה שלך מאפשרת את החיפוש הזה, ואני מודה לך על כך.

נפרדנו בשמחה מכל ייצוג של תקופה ומקום- נפרדנו מתפיסת התיאטרון המוזיאוני והמיושן, ומצאנו את עצמנו חשופים ,סגפנים- מחויבים.
סלח לי אם נפרדתי משתי דמויות של חיילים צעירים שכפי הנראה חשת אליהם חיבה רבה- זה התחיל מבעיה תקציבית ומהר מאד גם הבנתי שהם אמנם מייצרים אוירה ומביאים צבע, אבל לא בהכרח חשובים לדגשים שעניינו אותנו בתהליך החזרות.
סלח לי אם נפרדתי מאובייקט השעון המתנפץ שכל עיסוק בו הפך לסימבוליקה- תופעה שאינה אהודה עלי כלל באמנות, ובעיקר לנוכח הידיעה והתובנה שעיסוק באמנות התיאטרון הוא עיסוק במושג הזמן ומכאן שאפשר לוותר היום על שעונים מתנפצים ו-או מצלצלים.
סלח לי אם נפרדתי מחלק ממילותיך בסוף המחזה- אני מבטיחה לך שכל אחת משלוש השחקניות יודעת היטב מה נאמר ולמה, והן חושבות את מילותיך .

אתה יודע שתמיד אומרים שהדמויות שלך משועממות? עבורי הן פועלות, רק שתמיד ברגע הלא נכון, ולכן הן מחמיצות, או מתנפצות.
הן מבינות, לעיתים מאוחר מידי, שהחיים מתחילים כשמפסיקים לחכות.
עוד מעט יגיע הקהל, יש הצגה, ואנחנו כל כך מתרגשים.
חבל שאתה לא יכול להיות ולראות

בשם השחקנים ובשם הצוות,

שלך לנצח נצחים

אופירה הניג
30 בספטמבר 2010

המחזה מספר על שלוש אחיות בנותיו של גנרל, שנולדו במוסקבה ומשתוקקות עד טירוף לחזור לעיר הגדולה ולהיחלץ מהחיים המשעממים וההמוניים של העיר הקרתנית בה הן חיות. שלושתן מארחות בביתן חיילים וקצינים שהגיעו עם הגדוד שלהם לעיר הקטנה.
המפגש הזמני הזה חושף את כמיהתן של שלוש האחיות לחיים אחרים, חושף את הערצתן הגדולה לאנשים במדים, חושף את הפער בין החלום למציאות –אבל מעבר לכל זהו מחזה על נפשם של אנשים שחולמים, ממתינים, ומבינים- לעיתים מאוחר מידי- שהחיים מתחילים כשמפסיקים לחכות.
התבוננות מעמיקה במילים הכתובות מחזירה אותנו לרצון ולצורך להביט באמנות התיאטרון כאמנות שהיא תמצית החיים –אמנות שאינה מנסה לחקות את החיים או להעתיקם, אלא בוחרת ברגע אחד, מילה אחת, צליל אחד –והאדם במרכז.
רק מחזה מופת מסוגו של המחזה: שלוש אחיות, מאפשר לנו לחזור לבמה הריקה והסגפנית ולהפוך את ההצגה הזו לקונצרט של שחקנים שהתקבצו יחד כדי להביט פנימה לתוך נפשם ולתוך נפשו של הצופה.