כתיבה ובימוי: אופירה הניג
פרויקט בינלאומי -
פרק שני
עיצוב חלל: עמית דרורי
עיצוב תלבושות: אני אטדגי ילין
סאונד: עידו מנור
תאורה: רפי עובדיה
שחקנים:
רבקה נוימן, סלווה נקארה, אלמוט זילשר-גוטסשף, טיארק ברנאו.
תרגום לגרמנית: עדינה שטרן
תרגום מאנגלית: שמעון בוזגלו
תרגום לערבית: סלווה נקארה
תרגום מסמכים מגרמנית: חנן אלשטיין
תרגום עדויות לגרמנית: לוקאס צ'ך
ניהול הפקה: גל קנטי
סיפור על שלוש נשים, גבר אחד נעדר, ושחקן אחד.
מסע אסוציאטיבי פרוע בעקבות סיפור על אישה שמטפלת באביה הגוסס, ויוצאת למסע פיזי ותודעתי כדי למצוא את הדרך להקל על כאביו וייסוריו.
למסע זה מצטרפות שתי נשים והמפגש הזה של תרבויות שונות ושפות שונות (עברית, גרמנית וערבית) מייצר הדהוד ל-2 מישורים רעיוניים נוספים.
המושג "המתת חסד" עבר במהלך 200 שנה תהפוכות רבות. בלשון יוון העתיקה: "אאותנסיה"- מוות טוב. בתחילת המאה ה-19 השתמשו במושג הזה בהקשר דתי כדי לתאר אדם שנפטר ללא ייסורים וזכה למוות קדוש.
אמצע המאה ה-19 השתמשו במושג כדי לתאר תהליך רפואי של הקלה על הכאבים בעזרת תרופות נרקוטיות.
בסוף המאה ה-19 כבר עסקו בתרופות שזירזו את המוות כדי להקל על הכאבים.
בתחילת המאה ה-20 הפכה ה"אאותנסיה" לכלי בידי פרקטיקות ששיא מימושן הגיע בתקופת השלטון הנאצי. תחת מסווה "המתת החסד", פעלה תכנית מטעם השלטון שחיסלה את כל "חסרי הערך" החולים שהיוו מעמסה על החברה. "המתת החסד" לא היתה יותר בעייה של היחיד הסובל, אלא הפכה לכלי חברתי כלכלי ופוליטי. המדינה שלטה במותו של האדם ולא רק בחייו.
רקע היסטורי זה מעמיד את סוגיית "המתת החסד" בימינו באור מטריד ומפחיד. כל אדם שיוצא למסע כדי לממש את זכותו למות בכבוד, נפגש עם הזוועה.
מישור אחר שהעבודה מתייחסת אליו הוא בכיוון ההפוך.
"הזנה בכפייה"- אסירים ששובתים רעב כדי להביע מחאה, מגיעים לעיתים לסכנת מוות. ברוב המדינות המערביות החוק מאפשר האכלה בכפייה כדי למנוע את שיבוש הסדר הציבורי.
האסיר אינו אדון לגופו והוא חייב לקבל את הטיפול.
גם במדינה כמו הולנד שבה החוק מאפשר המתת חסד והרופאים אינם מחויבים להזין את החולה המבקש למות- נלקחת הזכות לשבות רעב מאסיר.
שני מישורים אלו מתחברים ב-2 נקודות:
- תפקידו הקונפליקטואלי של הרופא. הרופא שנשבע להציל חיים אבל עומד יום יום מול ההכרח להזין בכפייה, מצב המתואר לא פעם כ"עינויים".
- תכנית האאותנסיה וחוק האכלה בכפייה יכולים להתקיים במצבי קיצון. כמו שנעמי קליין מגדירה בספרה: "דוקטרינת ההלם"- מצבי קיצון כוללים אסונות טבע, מצב כלכלי קטסטרופלי, מלחמות, ומחלות.
כשהחברה נמצאת ב"אסון", אפשר להצליף בה ואפשר להעביר חוקים שלא היו עוברים בשום מציאות אחרת.
|
לצפייה בתמונות
הטלת הלם ואימה היא פעולה שמייצרת פחדים, סכנה והרס, שהמשמעות שלהם לא ברורה לגמרי לחברה המאוימת, לשום שכבה ומגזר שלה. גם לא למנהיגים שלה.
הטבע, עם סופות הטורנדו, ההוריקן, רעידות האדמה, שיטפונות, שריפות שיוצאות מכלל שליטה, רעב כבד ומחלות - גם לו יש כוח לזרוע הלם ואימה.
הדוקטרינה הצבאית, ארה"ב 1996
ומה שמעניין ביותר היא העובדה שגם האדם הפרטי, כשהוא נמצא במצב קיצון, הוא משתנה. הוא הופך לחיית טרף שמגנה על אהוביה, ולעיתים משיל מעליו את כל הערכים שעליהם גדל ולמענם הוא חי.
בתמיכת מכון גתה, ועמותת ליל"ך.
|
|